<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ג ח"י</h1>
<h2>דף מג:</h2>
הוציאה עליו שתי כתובות אח' של מאתי' ואח' של שלש מאות ונכתבו שתיהן בזמן נשואין באתה לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלשה מאות גובה מזמן שני ולא אמרי' שתיהן קיימות ותגבה מאתים מזמן ראשון ומא' מזמן שני אע"פ שהוסיף בכתובה שנייה אלא מדלא כתב ואוסיפית לך מנה על מאתים ראשונים מחלה השעבוד הראשון אם באת לגבות השני ואם כת' כך ואוסיפית לך מנה וכו' גובה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני. ואם הם שוות בסך בטל אחרונה לראשונה ואינה טורפ' אלא מזמן אחרונה ואם אינן שוות שיש באחת תוספת על חברתה גוב' מאי זה מהן שתרצה ותבטל השנייה כתובות. לא כתב לה כתוב' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כי הוא תנאי בית דין ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב דאמי כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים ולא כתב לה כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין בכתובות [נ"א ע"א] אין כתובה נגבי' מעיסק' שנתן שום אדם לבעלה להתעסק למחצית שכר לא מחיים ולא לאחר מיתה כי אם מחצי הריוח שיגיע לחלק מקבל מציעא.
<h2>דף נב:</h2>
כתוב' בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי כתובות. כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מהקרקע ואפילו אחר התקנ' שהקנו כתובתה ממטלטלי כתובת בנין דכרין לא גביא ממטלטלי כתובות לא כתב בנין דכרין דיהון ליכי מינאי אינון יהון ירתון כסף כתובתיך יתר על חלוקהו' דעם אחוהון חיי' מפני שהו' תנאי בית דין ובנכסים שיש להם אחריות כלומר קרקע ובמוחזק ולא בראוי ויש שם מותר כאשר כתבתי למעלה בדין מי שהי' נשוי שתי נשים. וכתב מר מתתיה גאון וכן כתב בעל העיטור כי האידנא אין כותבין כתובת בנין דכרין כיון שאין הטעם אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ורמ"ה כתב כי בודאי כתוב' בנין דכרין נהגא האידנא וכן רב אלפס דאין לעקור תקנת חכמים אלא כיון שמרבים ליתן לבנות יעמיד התקנה בחזק' מעיקרא ממקרקעי ולא ממטלטלי ומה שתקנו הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלי נאמר דלענין זה לא עשו כתובת בנין דכרין ככתובה וכן כתב הרא"ש עיקר כתובות. מוכרת כתובתה בי' לבעלה בי' לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה אבל מוחלת אין לה כתובות. נתאלמנ' או נתגרשה מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ולא תוס' ובזה נחלקו הפוסקים כי מיירי בכתב לה מן האירוסין או אפילו לא כתב לה כתובות [נ"ד ע"ב].
<h2>דף נו:</h2>
כתובה מאתים אם היא מדאורי' או מדרבנן נחלקו בו הפוסקים והגאונים כתבו שהוא מדרבנן וכן כתב הרמב"ם ז"ל ורב אלפס אבל רבינו תם וכן בעלי התוספות כתבו שהיא מדאורית' והדינר שפ"ב פרוטות שהן משקל קצ"א שעורות מכסף צרוף. ומדרבנן הדינר שמינית שהוא קרוב משקל כ"ד שעורו' מכסף צרוף וראשון עיקר. וכן המנה הוא כ"ד סלעים ומזה תוכל לדעת משקלו כמה הוא הן מדאוריתא הן מדרבנן שהוא שמיני' מאותו של תור' קמא כתובות.
<h2>דף סט:</h2>
כתובה ומזונות נגבית ממטלטלין אחר תקנת הגאונים ודוקא ממטלטלי דיתמי אבל ממטלטלי דמתנת בריא אינה נגבית הן שנתן האב בחייו הן שנתנו יתומי' אח' מיתת אביהם אבל נגבית ממטלטלין דמתנת ש"מ היא מרבנן ולא עדיפא מירושה כתובות קדושין וכתב הרמב"ם ז"ל באישות פי"ו [ה"ז] תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהא האשה גובה כתוב' אחרי מות בעלה אפילו ממטלטלי כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין ופשטה תקנה זו בכל ישראל וכן שאר תנאי כתובה כולם ככתובה הם וישנן במטלטלין כקרק' חוץ מכתוב' בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושה פשוט בכל הישיבות לפי' אני או' מעמידי' אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע. וכבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמעם שיכתבו בכתוב' בין מקרקעי בין מטלטלי ודבר זה תיקון גדול הו' ואנשים גדולים ונבוני' הנהיגו דבר זה שהרי תנאי שבממון ונמצא' האלמנ' גובה ממטלטלין בתנאי זה לא בתקנת אחרונים. הרי שלא כת' כך בשטר הכתובה אלא סתם אם היה יודע בתקנה זו של גאוני' גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתישבין בדבר זה הרבה שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה לפי שלא נתפרשה בדין תנאי כתובה שהיא תקנת סנהדרי גדולה עד שיוציא בה ממון מן היורשים. והאידנא נגבית כתובה ממטלטלי כי רוב משא ומתן שלנו במעות ובמטלטלין דהוי כגמלים של ערביים כך פסקו קצת הפוסקים דמטלטלי דידן משתעבדי לכתובה ודקדקו מציאת האשה בכתובות מההיא דגמלים של ערביים ורבינו תם לא הודה לדבריהם ולכן תקנו חכמים שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה ואפילו לא כתב לה כתובות. כתב הרשב"א בתשובה כי אף על פי שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו בשלו' ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר. וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד וראיה דעל מנת שאראך מאתים זוז דהאיש מקד' דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו (אז) [או] בית כור עפר וכן פסקו שמה החדושין דאע"ג דקנו מיניה נלך אחר הכוונ' וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן במתנ' שכיב מרע שאם עמד חוזר. תשובה לגאון מתנה לחוד אם יש בה תנאי שתגבה מחיים נגבית מחיים אלא אם כן היה המנהג שלא תגבה מחיים. והמנהג שיהיה שרוב הקהל יתיעצו עם זקני הקהל ויעשו תקנה במה שיתקנו ויתקיימו אותה זהו המנהג ואפי' אחר כמה שנים אם לא ידעו היאך עקרו אותה יהיה המנהג עומד בחזקתו ע"כ ומה שכתבתי למעלה מהרשב"א חולק על זה זולתי אם היה המנהג בימיו כך אבל הוא לא כתב ולא תלה הדב' במנהג. לשון הרמב"ם באישות [פט"ז ה"ג] כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאש' ודין התוספת כדין העיקר ולא תקנו לגבות כל זמן שתרצה אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה. שאלה להרשב"א ראובן היה לגוי חוב עליו ותבע אותו בדיני גוים ובאת אשתו עם נדונייתא וסלקה הגוי והגבו לה נדוניית' ואח"כ בא שמעו' בשט' חוב לתובע ראובן בדין ישראל ובאת אשתו ואמרה כל זה הוא משלי כי כבר הגבו אותי מנדונייתי באלו הנכסים תשובה מה שגבת בדיני אומות העולם שלא כדין גבה דב"ח כשגבה קודם זמנו מה שגבה לא גבה וכל שכן כתובה שמא לא תבא לידי גובייאנא לעולם אם תמו' היא בחיי בעלה ומה שכתב בעל העיטור דנדוני' נתנ' ליגבות מחיי' אין דעתי נוטה כך שכולן מכניסו' לבעל שלא יפרע' ממנו אלא באלמנות או בגרושין ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללין נדוניא ותוספת ביחד ואין מחלק בזמן פרעונן וזה נרא' לי ברור ע"כ.
<h2>דף פד.</h2>
מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרים שאין בהם דין קדימה ויש עליו כתובה וב"ח מדין התלמוד ינתן ליורשים שכולן צריכין שבועה והיורשים אין צריכין ואפי' פיטרום משבועה. וכל זה קודם התקנה אבל אחר התקנה שתגבה אשה וב"ח ממטלטלי עבדי כרבי טרפון דאמר ינתן לכושל שבהם יש מי שפי' כגון מלוה בשטר ומלוה על פה ינתן למלוה על פה שהוא כושל שבראיה ורש"י פירש למי שהוא מאוחר יותר ורב אלפס פירש לבעל חוב שהוא כושל דלא גבי אלא בראיה ואשה בתנאי בית דין וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ועוד פשוט הניח מטלטלין כל הקודם זכה כי אין דין קדימה במטלטלין והמותר ינתן לכושל שבהם. וכל זה שאמרנו שנקרא כושל ב"ח בכתובה אבל בנכסי צאן ברזל או בזמן הזה שיוכל להיות שם דין קדימה כל כך האשה בעלת חוב כמו הוא ב"ח דינם כדין שני ב"ח שבאו ליפרע כתובות.
כתובה אינה נגבית משבח שהשביח לוקח כשטורפ' ולא משבח ששבחו נכסים לאחר מיתה ואפילו ממקרקעי ולא בראוי כבמוחזק כלומר לראוי לבא אלא באותן שהן מוחזקי' והו' מקולי כתובה. וכתבו התוספות וכן הרא"ש כי אינה גובה שבח אפילו אחר תקנת הגאונים שתגבה מהמטלטלין. ואם השביח' הי' הנכסים תמצא בדיני יתומים בחי"א. כתובות בתרא. גובה כתובה ממלוה שהיא ביד אחרים כי אינו נקרא ראוי אלא מוחזק. אבל אם גבו אותה אינה נגבי' ממנה כי דינה נגבית ממטלטלי, ואחר שתקנו כתוב' ממטלטלי גובה ממלוה אפילו גבו מטלטלין בחובת אביהם ואפילו ממלוה דגוי כן דעת התוספות וכן כתב הרא"ש.
<h2>דף פו.</h2>
מי שיש עליו כתובה ובעל חוב ויש לו קרקע ויש לו מעות פי' ושניהם שוין בזמן. לבעל חוב מסלקין במעות ולא לאשה אלא בקרקע וכל אחד בדינו כלומר כתובת אשה מזיבורית. ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן משום נעילת דלת ואשה יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. ואם יש זוזי וארעא לפניהם ותפסה האשה זוזי מוציאין מידה ונותנין לה קרק' כיון שמספיק לשניהם לכל חד בדיניה ב"ח בינונית וכתובת אשה בזיבורית. וכל זה נראה בכתובתה אבל בנכסי צאן ברזל דינה כבעל חוב כתובות.
<h2>דף פז.</h2>
פוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד פוגמת היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר התקבלת והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה וכן עד אח' מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבוע' וכן מנכסים משועבדי' כגון שמכר כל נכסיו לאחרים באת ליפרע מלקוחות לא תפרע אלא בשבועה ואף על גב דכתב לה בעלה נאמנות כי אין הנאמנות מועיל כשכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אלא לו או ליורשו אבל לב"ח אח' שיש לו עליו שני בעלי חובו' או כתובת אשה או שמכר לאחרים ובאו לטרוף אינו מועיל הנאמנות. וכתב רש"י דאי כתב לה נאמנות דתפרע שלא בשבועה וכן הסכימו רוב הפוסקים ואם כתב ולא לבאים ברשותי ובא ליפרע שלא בפניו פטור משבועה. וכתב הרא"ש משום הרמאין נכון להחמיר. וכן אם מת הבעל ובאת ליפרע מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה. ופוגמת כתובתה בעדים או בפחות משוה פרוטה בעיא ולא איפשיטא ולא תפרע אלא בשבועה וכתב רב אלפס דאי לא אמרה כן ההיא שטר' חספ' בעלמא הוא ולא גבייא ביה ובמגו דיכלה למימר טוב הוא השטר לא מהימנא כי לאפוקי ממונא לא אמרינן מגו ועד אחד מעידה שהיא פרועה ומשביעה שבועה דרבנן שתקנו אות' להפיס דעתו של בעל לא בשביל העד כי זאת נשבעת ונוטלת לא שייך הכא דין עד אחד ועוד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ויש צד שיכול הבעל לעשות הערמה ומשביעה שבועת התורה כגון שאומר לה שהמעות הראשונים שפרע לה שיהיו הלואה ופורע אותה פעם שנית בפני העד הראשון ובפני עד אחר ומודיע אותו לעדים כדי שלא יאמרו שתי כתובות היו. כתובות שבועות.
<h2>דף פט.</h2>
כותבין שטר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכיר שם האיש בתרא [קס"ז ע"א] הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. שני גטין ושני כתובות שתי כתובות וגט פי' והגט מאוחר או כתובה ושני גטין או כתובה וגט ומתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה וגובה באי זה שתרצה ולא אמרי' בטל שני בטל הראשון כי מיירי כשהוסיף לה בשניי' כדאמרינן בשני שטרות היוצאין זה אחר זה הילכך אם רצתה לגבות בלא תוספת גביא מזמן ראשון ואם רצת לגבות תוספת גביא מזמן שני. גט וכתובה ומתה אם גט קדם לכתובה גובה שתי כתובו' ואם כתובה קדמה לגט אינה גובה אלא כתובה אחת כי כשמחזירה על מנת כתובתה הראשונה מחזירה ודוקא כשהחזירה בסת' אבל כתב לה כתובה אחרת גובה שתיהן כמו שאמרנו. שני גטין ושני כתובות גובה שתי כתובות פירוש ומיירי שאח' מהם מאוחר' לגט האח' זה הדין פשוט בפרק הכותב בכתובו' ופסק רב אלפס שם כי הא דאמרינן הוציא' גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ודוקא במקו' שאין כותבין אבל במקום שכותבין צריכה להביא גט וכתובה ואם לאו נאמן לומר פרעתי בשבוע' הסת וכן כת' הרמב"ם ז"ל. ולפי זה במקום שכותבין כתובה אינה גובה אלא א"כ הביאה גט וכתובה או עידי מיתה וכתובה אפילו במקום שכותבין שובר מציעא כתובות.
<h2>דף צ.</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשנייה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שנייה נשא ראשונה ומתה שנייה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה בכתובות. ושתי נשים שמתו שאמרנו שיטלו כתובת אמן בכל זה שלא יבטלו ירושה מן התורה כגון שאחר שלקחו כתובת אמן ישאר שם מותר דינר שיחלקו בתורת ירושה אבל אם אין שם מותר דינר על שתי הכתובות לא יקח שום אחת מהן כתובת אמן אלא יחלוקו הנכסים בשוה בתורת ירושה וכפרש"י בבעל חוב כגון שיש שם שיעור שתי כתובו' ומותר דינר הוא והוא משועבד לבעל חוב אבל אם לא היה שם מותר דינר על שתי הכתובו' אף על פי שהן צריכין לפרוע חוב אביהן לא נאמר בפריעת אותו חוב כבר נתקיי' הירושה דאוריתא ומה שנשאר שיחלקו ביניהן מדין כתובת אמן וכל אחד יטול לפי החשבון מן הכתובה כי יפסיד הכתובה הקטנה אלא מאחר שלא היה שם מותר דינר זכו בני הכתובה הקטנה לחלוק אותם בשוה בדין ירושה וכשיבא בעל חוב לגבות חובו זה ודבר חדש שנתחדש להן אחר כך כלומר אחר המיתה כי בעל חוב מכאן ולהבא גובה ואינו מבטל הזכות שזכו בני הכתובה הקטנה כמו שנאמר בנכסים מועטים ונתרבו ואם היה שם כדי שתי כתובות ומותר דינר אף על פי שכשיגבה הבעל חוב לא ישאר לשם מותר על שתי הכתובות אחר שיגבה הוא יטלו כל אחד לפי הכתובה שלו אעפ"י שאינן גובין כל כתובות אמן וכן הדין בכתובה הנעשית מותר לחברתה ודוקא כשנשבעה שניה ליורשי ראשונה ומתה אבל מתה ולא נשבעה אין יורשיה של שניה נוטלין כתובתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ונוטלין בני ראשונה כתובת אמן והשאר חולקין בשוה. מרובין ונמעטו פשוט כלומ' בשעת מיתה היה שם מותר דינר ונתמעטו ועתה בשע' חלוקה אין בהם מותר דינר זכו יורשים כלומר כבר זכו בשעת מיתה יורשי הכתובה הגדולה ויטלו לפי כתובת כל אח' וכמו שמרובין ונתמעטו שזכו יורשים כלומר יורשי הכתובה הגדולה כך מועטין ונתרבו זכו יורשי הכתובה הקטנה שיחלקו בשוה כך פי' רבינו חננאל זכו יורשין וכן רש"י זכו יורשין וחולקין בשוה ויש מפרשים כמו שמרובין ונתמעטו זכו יורשין כלומר בני כתובה הגדולה כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי בני הגדולה והולכין אחר הריבוי, וראשון נראה עיקר כי לעולם הולכין אחר שעת המית' כי כמו שבמרובין ונתמעטו הולכין אחר שעת המיתה כמו כן במועטין ונתרבו הולכין אחר שעת המיתה שהיו מועטין וחולקין בשוה וכן הסכים הרא"ש כתובות.
<h2>דף צג.</h2>
מי שהיה נשוי שלש נשים או ארבע נשים ובאו לגבות כתובתן אחר שמת הוא ויש בהן דין קדימה כל הקודמת תגבה תחלה ונשבעת ראשונה לשנייה ושנייה לשלישית ושלישית לרביעית וכן כולן ואפילו האחרונה לא תפרע אלא בשבועה אפילו שפטרה בעלה משבועה ממנו ומיורשיו לא פטרה כנגד האשה האחרת כמו בעלי חובות. ואם אין בהם דין קדימה ובאו לגבות כאחת ואין בממון במה לגבות כולן והוא הדין אם גירש אותן ובאו לגבות יחד שאין שם דין קדימה דינם כך כאשר תאמר אם הם שלש נשים האחת כתובתה מנה והשנייה מאתים והשלישית שלש מאות אם אין בנכסים כי אם מנה שהוא כנגד הכתובה הקטנה שבהן חולקות אותו בשוה וכן אם היו מאתים וכן אם היו שלש מאות כי אף על פי שיחלקו בשוה לא יגיע לקטנ' אלא המנה שלה וכן הפרוטה עד הסכום של הכתובה הגדולה שכולן חולקות בשוה. ואם הניח יותר מג' מאות שאם יחלקו בשוה יבא לקטנ' יותר מדינה שהוא מאה נותנין לה מאה והשאר חולקין בין השתי' הנותרו' וכן חמש מאות שתגיע לשניה המאתי' כשיתנו מנה לקטנה וישארו ד' מאות ויקחו הנשארות כל אחת מאתים ולא תקח השנייה אלא דינה כי כתובתה מאתים וכן אם הם רבות לעולם יחלקו בשוה עד שיגיע לקטנ' שבהן דינה הראוי לה שהוא הפחות שבכתובות וכשיהיו הנכסים כ"כ שאם יחלקו בשוה שיגיע לקטנה יותר מדינה נותנין לקטנה תחלה דינה לבד ותסתלק ותהיה קרויה קטנה אותה שלפניה והשאר חולקו' בשוה עד שיהיו הנכסים כל כך שיגיע לקטנה יותר מדינה אם יחלקו בשוה ואז יתנו לה תחלה דינה לבד ותסתלק וכן לעולם כתובות.
<h2>דף צה.</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וקנו מיד' ובלוקח שני כי לא רצתה ללוקח ראשון כלומר כשרצה הבעל למכור לאדם אחר לא רצתה לסלק וכמכר לאדם אחר נסתלק' בענין שאינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי או שקנו ממנה קודם המכירה ואז אינה יכולה היא עצמה לטרוף מן הלוקח כאשר אכתוב שאם היה בענין שהיתה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי וכו' היא עצמה היתה טורפת מלוקח ולא היה לשניה אלא מה שנשאר ממנ' אלא עכשיו שאינה יכולה לומר כיצד יעשו אם מת הוא השניה תוציא מיד לוקח וראשונה מדין קדימה מוציאה מיד שניה ולוקח מיד ראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן. ולא דאמי לאותה שכתבתי למע' דמוקמי לה ביד לוקח בדין מכר הבעל נכסיו המשועבדים לכתובה דהתם אינו נפסד אלא לוקח אבל כאן כולן יש להן פסידא. וכן הדין בב"ח כגון הלוה שמכר שדה ומכרה הלוקח לאחר וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי על שדה זו וקנו מיניה המלוה טורפה מלוקח שני ולוקח ראשון מב"ח שהרי סילק עצמו ממנו ולוקח שני מוציא מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו וחוזר בעל חוב וטורפה משני שהרי לא סילק עצמו ממנו וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם. אבל אם מכר לוה שדה אח' ללוקח ראשון ואח"כ מכר שדה אחר ללוקח שני וכת' מלוה ללוק' שני דין ודברי' וכו' וקנו מיני' אינו יכול לגבו' מלוקח ראשון שהרי או' לו הנחתי לך מקו' לגבו' ממנו ואתה הפסדת לעצמך שסלקת משני אבל אם סילק מראשון גובה משני כמו שכתבתי. ואם הדין כך באשה שאינה יכולה לגבות מלוקח ראשון שהפסידה לעצמה כמו בעל חוב מחלקת בכתובות והרמב"ם ז"ל ובעל העיטור ורש"י פסקו כי אבדה מראשון כמו בעל חוב ורבינו חננאל ורבינו תם פסקו כי אין דינה כבעל חוב ולא אבדה זכותה מראשון וטורפת. ועוד פשוט שאם אשתדוף בני חרי כלומר שנשחתו בני חורין הרי הן כמו שאין להם בני חרי וטורפת כתובה מן המשועבדים וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה ושני לקוחות בתרא כתובות.
העושה שדהו אפותיקי לאשה כלומר מכאן תגבה ושטפה נהר גובה משאר נכסים וטורפת אותם. ואם כתב לא יהא לך פרעון אלא מזה אינה גובה משאר נכסים. ואם עשאו אפותיקי פירו' סתם ומכרה הבעל מחלוקת בגמרא והעיקר כי יכול למוכרה ותגבה היא משאר נכסים ואם אין שם שאר נכסים יטרוף אותם ודוקא שמכרה לנכסי' לשעתה כלומר לזמן מועט פירו' כגון לשנה או לשנתים אבל ממכר עולם אינם מכורים ונראה אינן מכורין כלומר ובטל המקח מיד אפילו הבעל יכול לבטל אותו ופירש ר"י מקחו בטל בשעת טריפ' כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לבטל המקח בשביל שעבוד כתובתה ויש מי שפסק שמכורין ותגבה משאר נכסי' גטין. מכר(ה) הבעל נכסיו המשועבדים לכתובתה מכורין עד שתצטרך היא לטרוף בשביל כתובתה ואפילו חזר הלוקח ולקח מן האשה ואחר כך בא זמן לגבות כתובתה טורפת אותם נכסים מן הלוקח אבל אם קנו מידה קנין וכתבו שטר קנה לוקח מאחר שמכרה או נסתלק' ועם כל זה צריך הקנין והסילוק ממנה קודם המכירה של בעל אבל אחר המכירה אינו כלום הסילוק מהשעבוד וטורפת זולתי אם כתבה שטר בפני עצמה אחר מכירת הבעל, ושיכתבו בו אחריות וכתבו התוספות ולא שייך הכא אחריות טעות סופר הוא ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב כי אין נותנין לה מעות ולפי' לא קנה לוקח עד שיכתוב בו אחריות. ועוד פשוט בכתובות [צ"ה ע"א] אבל אם היה מוכר לאדם אחד לא רצתה לסלק ומכר לשני וסלקה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואינה טורפת אם קנו מידה בתרא כתובות. ולעולם אם קבלה מעות כשחזר ולקח מן האש' המקח קיים בכל ענין דאגב זוזי גמרה ומקנה. שלש שדות הן שאם מכרן הבעל מכרו בטל ואפילו קנו מיד האשה ואלו הן אח' שכתב לה בכתובתה ואחד שייחד לה בכתובתה ואחד שהכני' לה שום משלו וכן גריס רבינו חננאל. ופירש רבינו חננאל אחד שכתב לה בכתובתה בשביל מנה מאתים ואחד שייחד לה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה ואחד שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה בעבור התוספת שהוסיף לה משלו ומכרו בטל. ויש מי שכתב דוקא במקרקעי אבל בטלטל שהכניסה לו אין הבעל יכול למוכרם אף על פי שיש לבעל נכסים כנגד נדוניא משו' שבח בית אביה וכל שכן שאין בעל חוב נוטלן בחובו. וכתב הרמב"ם ומטלטלי צאן ברזל אין לו רשות למוכרם ואם מכרם מכרו קיים. בתרא יבמות. כתב הרמב"ם ז"ל באישו' [פכ"ב הל"ה] הורו הגאוני' שנכסי צאן ברזל אף על פי שפחיתתן על הבעל אם היו הבלאות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן נוטלת כליה כמו שהן ואם לא היו עושי' מעין מלאכתן הרי הן כמי שנגנבו או אבדו שחייב לשלם דמיהן ששמו אותם עליו בשעת נישואין ומנהג פשוט הוא זה וכל הנוש' על מנהג זה קבל אחריות הנדוניא עליו וכשם שאינו מחזיר את הפחת כך אינו נוטל את השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה. ורב אלפס כתב ביבמות [ברי"ף כ"א ע"ב] כי דקדקו ממה שאמרו במשנה בפ' הנזכר על עבדי צאן ברזל שאם מתו מתו לו ולא אמר פיחתו נראה שאין משלם הפחת אלא כעין מתו, וחולק עליהם וכתב שמשלם הפחת לפי סוגית התלמוד אבל נהגו עלמא דדי' זה בכחישה וביתרת לפי המנהג הוא מקבל עליו ואינו משלם פחת ולא נוטל שבח שהותירו ביבמות.
<h2>דף קד:</h2>
אדרכתא שכותבין לאשה על נכסי המת לגבות כתובתה צריך למכתב בה ואשתמודענא דנכסיא אילן דמיתנא אינון ואי לא כתיבה כך אינה כלום לפי שלפעמים יש נכסים אחרים ליורש. ואם נכתוב סתם מגבה לה מנכסי' שלו ותשביח היא ויטרוף אותן אחר כך היורש ויוציא מידה ויגבה לה משלמת ולפיכך טעות הו' ואינה כלום ואין לה פירות מאותו השדה אפילו מיומי דשלימו יומי אכרזתא כי מאחר שהאדרכתא אינה כלום ההכרזה אינה כלום. ולא אמרינן טעות סופר הוא ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב דאמי כתובות.
<h2>דף קי:</h2>
שנים שבאו ממדינת הים ואשה וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וגם החבילה שלי והאחר אומר כך צריכה שני גטין וגובה כתובה אחת מן החבילה ואם האשה אומרת הכל שלי והם עבדי יש מחלוקת אם יש לה שום דבר המותר מן הכתובה אחר שגרשה והעיקר שאין לה במותר כלום קדושין נשא אשה בארץ וגרש' שם נותן לה ממעות א"י נש' בא"י וגרש' בקפוטקי' נותן לה ממעות א"י. נשא בקפוטיקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא בקפוטיקיא וגרשה שם נותן לה ממעו' קפוטיקיא כתובות. כתב הרמב"ם ז"ל כי דין הכותב לאשתו בכתובה מטבע ידוע והוסיפו על משקלו דינו כדין מלוה על המטבע שכתבתי בגביית חוב בחלק הא'.
